<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פל"ה</h1>
<h2>דף לג.</h2>
כח גוי דאזיל לאיבוד מותר אפילו בשתיה. כגון ששופך על גבי דבר מאוס. בידוע שלא נסך, שאין זה דרך ע"ז.
<h2>דף נז.</h2>
תינוק בן יומו עושה יין נסך במגעו, ואסור בשתיה ומותר בהנאה. וכחו מותר בשתיה. אבל אם תינוק גוי או תינוקת גויה נמצאו בין החביות ולא ראינו שנגעה התינוקת או [נגע] התינוק, אע"ג דנקט אופיא בידיה, הוא אישקומ"א שעל פי החבית כשהיין מעלה רתיחה, חמרא שרי בשתיה. שלא אסרו אלא על מגע ודאי. ויש אומרים דמעשה דההיא רביתא אשמועינן דמוכחא מילתא שנגעה ביין, כיון שהיא תינוקת ואינה יודעת בטיב ע"ז ומשמשיה תלינן לקולא. וזה נוטה לדעת הר"ם דלא משוי חילוק בין אופיא לדבר אחר. ויש חולקים בזה דמשוו חילוק בין אופיא לדבר אחר. והעיקר כדעת הר"ם.
<h2>דף נז:</h2>
וגר תושב יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה. וכן הישמעאלים הם כמו [גרים] תושבים, ומגעם ויינם אסור בשתיה ומותר בהנאה, לפי שאינם עובדים ע"ז.
<h2>דף נח:</h2>
והא דאמרינן כח גוי שלא בידיעת יין מותר אפילו בשתיה, יש שכתבו דהוא הדין דבידיעת היין מותר אפילו בשתיה, (אבל) [שכל] כחו שלא בכונה, כגון שנפל ונשפך היין מכחו מותר אפילו בשתיה. וכמו זה פועלים גוים שהיו נושאים יין ישראל במוטות, ונשפך מן היין לאונסם, אף מה שיוצא לחוץ מותר.
כח גוי דאזיל לאיבוד מותר אפילו בשתיה. כגון ששופך על גבי דבר מאוס. בידוע שלא נסך, שאין זה דרך ע"ז.
ויין שמזגו גוי, כלומר שיצק המים לתוך כלי כשר שיש בו יין של ישראל, איכא פלוגתא ביני רבוותא. איכא מאן דאמר אסור בשתיה ומותר בהנאה בין בדיעבד בין לכתחלה משום לך לך אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב. אבל משום נצוק לא מיתסר, דאין נצוק למים, והגוי לא נגע אלא במים. אבל גזרו שמא ישים הגוי היין במים, ואז היה אסור קודם היותו מזוג. ויש מי שאמר, דלכתחלה אסור ובדיעבד שרי, דילפינן מההיא [נ"ט ע"א] דהמוליך ענבים לגת כיון דההוא אסור משום לך לך אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, ובדיעבד שרי, הכא נמי גבי מזיגה לכתחלה אסור ובדיעבד שרי. וכן הוא דעת הר"ם. וראוי להחמיר כדברי האוסרין בשביל הטעם שכתבנו, שמא ישים הגוי היין במים. להשליך לתוך החרצנים מים על ידי גוי לעשות תמד, כתב הראב"ד בתשובת שאלה שהוא מותר בכל תמד שבעולם. ולא מפני שמזגו גוי שהוא לכתחלה אסור שמזגו ודאי דיעבד הוא ואפילו הכי אסור, אלא מפני שלא אסרו מזיגת גוי אלא כשהיא קרובה להשקאה ושמא ישקהו לישראל. אבל הכא ליכא למגזר, שהמטיל מים לתמד אין דעתו להוציאו לאלתר מפני שמפסידו לתמד. ודמי לגוי שהביא ענבים לגת, לפי שאין לנו לגזור שמא יוציאנו עד שידרכו הענבים. ויש שאוסרים משום לך לך, ובדיעבד שרי. וראוי להחמיר בתמד ראשון וכן עמא דבר. ובסיוע ישראל מותר אפילו בתמד ראשון ואפילו לכתחלה. דלאו היינו יין שמזגו גוי ממש. ויש מחמירין דבכל התמדים שמשליך גוי מים בחרצנים בעינן סיוע ישראל. ומי שרוצה להחמיר על עצמו כדברי המחמירים יכול לעשות. וכל הסברות שנאמרו בענין תמד כתבנו, והמשכיל יבחר הדרך הישר והטוב.
<h2>דף נט:</h2>
נסך הגוי יינו של ישראל שלא לפני ע"ז, מותר ליטול הימנו דמיו מההוא גוי שנסכו, שהרי הוא כאילו שרפו. ולפי לשון הר"ם נראה, דדוקא נסך יינו של ישראל לאונסו, כלומר שנתכוין להזיקו. אבל אם נגע בו בלא כונת עשיית היזק אסור למישקל דמי מיניה. ויש מי שאומר דאפילו בכל מגע נמי אמרינן הא מילתא. וכן נראה. והכי חזינן דעבדי עובדא.
חביתא דאישתקיל ברזא דיליה ואתא גוי ואנח ידיה עלוה, אמרינן בגמרא דעד ברזא חמרא אסור ואידך שרי. בדין זה איכא פלוגתא ביני רבוותא, איכא מאן דאמר דעד ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה. ואיכא מאן דאמר דעד ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בשתיה, וזהו דעת הר"ם, וכן ראינו מנהג העולם כדברי הר"ם. ואם תאמר היכן מצינו כלי אחד שמקצתו אסור בהנאה ומקצתו מותר בשתיה, קנישקניז יוכיח, שמה שנמשך אסור בהנאה, ומקצתו מותר בשתיה. ואמרינן [ע"ב ע"ב] קנישקניז שרי, ורבה בר אבוה שתי בקנישקניז עם הגוי. והיכא שהוציא הגוי הברזא מהחבית מותר היין בשתיה אפילו עד הברזא, דמשוינן חילוק בין אנח ידיה להוציא הברזא. ובלבד שלא תהא הברזא יוצאה חוץ לע(ו)בר חור החבית, דאם כן משכשך לה כשמנענעה. ואם החזיר הגוי הברזא לחבית, יש מי שאומר אי אזיל לאיבוד, שאינו מועיל חזרת הברזא מותר. ואי לאו אסור. והראב"ד כתב שהגובתא הנקרא קנו"ן חשבינן ליה ככלי אחר, ובלבד שלא יעבור הגובתא החבית. והקלוח הראשון אסור בתורת נצוק בשתיה והשאר מותר. ויש אומרים דדוקא בברזא אסור אבל אם נקבה החבית מצדה שלא במקום הברזא והיה היין יוצא ממנו והניח הגוי אצבעו עליה אינו אסור אלא הקלוח הראשון היוצא ממנו בלבד, שהרי היין אין המשכתו אחר אותו הנצוק כי אם בברזא. ואם היה יוצא מן החבית דרך ברזא אחרת קודם שנגע גוי בהאי ברזא יש מי שאומר, כל היין היוצא דרך ברזא ראשונה מותר אפילו בשתיה, והיוצא דרך הברזא השנית שנגע בו אסור משום דדינו כקנישקניז, והכי מסתבר. והיכא דאישתקל ברזא מחביתא, ואתא גוי ואנח כלי קמיה ולא נגע בו מותר אפילו בשתיה, כדאמרינן [ס' ע"א] בכובא חסרה. וברזא שהיתה נדודה מעט, אבל נגובה היא, ואין היין יוצא ממנה, ובא הגוי והכה באבן בברזא, מותר אפילו בשתיה, דכיון דנגוב הוא הוי [ס' ע"ב] כחבית שנסדקה לרחבה דאי אותיב גוי ידיה עילוה מותר היין אפילו בשתיה. והכא נמי אינו עושה כלום, שהרי לא היה יוצא מן היין כלום.
<h2>דף ס.</h2>
העביר הגוי נוד של ישראל ממקום למקום, והנוד קשור, וישראל הולך אחריו, בין שהיה הנוד מלא או חסר, ואע"פ שהוא (מתנדור) [מתנודד], מותר, שאין דרך ניסוך בכך. העביר כלי (חסר) [חרס] פתוח מלא יין אסור, שמא נגע בו. ואם היה חסר מותר, אלא אם כן שכשכו אע"פ שלא יצא ממנו יין חוץ לכלי. כן הוא דעת הר"ם. ויש מי שאומר דשכשוך גוי שלא (כמגע) [במגע] יין אינו אוסר כלל אם לא ינתז מן היין חוץ לכלי. ואני אומר שראוי להחמיר כדעת הר"ם, שלא לשלוח יין ביד גוי באשישה של זכוכית חסרה, אלא אם כן היתה מלאה ותהיה פקוקה והפקק יהיה דבוק ביין. ויש שכתבו, ושמעינן מהכא שיכול הגוי לסייע עם ישראל לטלטל חבית של יין ממקום למקום, דמשום שכשוך ליכא, דהא אין דרך ניסוך בכך, כדאמרינן גבי נוד. וליכא נמי חששא שמא יצא היין מפי החבית וינסכנו, דהוי כמוריק אורוקי [נ"ח ע"ב], דלא הוי דרך ניסוך בכך, וכן נראה.
ויש שכתבו, גוי שעירה יין כשר שהיה בכלי לתוך התבשיל, כחו כי האי לא אסר, לפי שאין דרך המנסכין לעשות כן. ועוד דקיימא לן [שבת קמ"ה ע"א] משקה הבא לאוכל אוכל הוא ואין דרך לנסך אוכלין. ומתירין גם כן גוי שסחט אשכול של ענבים לתוך חרדל מטעם זה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא. וכן נראה [שהוא] מותר בדיעבד, אבל אסור לעשות כן לכתחלה שמא לא יסחטנו לתוך האוכל. והם לא התירו אלא בדיעבד.
והא דאמרינן מיעצרא זיירא שאסור בשתיה הוי כח כחו. ומיעצרא זיירא הוא שקורין דישטרי"ג. ואם נגע בו הגוי אסור בשתיה ומותר בהנאה. ואפילו בתלתא כחו כגון הני דידן דאיכא תלתא כחו, הנסר שהוא על התפוח הוא שבו אסיפת החרצנים כגון גורני דארמאי, והקורה על הנסר, והגלגל. ואם סייע הגוי עם ישראל לגלגל הגלגל שקורין וידילייא"ה מותר בשתיה. דאמרינן [שבת צ"ג ע"א] מסייע אין בו ממש. וליכא למיחש שמא ישגה ישראל ויניח הכל לגוי לגלגל הגלגל, בעבור שענין גלגול הגלגל צריך כח גדול לדחוק בכח, ואין די באדם אחד לבד כי אם בשנים או בשלשה, משום הכי אין לחוש בו. ועוד כי יש מתירין בשלשה כחות כגון שלנו בשתיה. לפיכך מותר כשיסייע הגוי לישראל.
<h2>דף ס:</h2>
כח גוי על ידי סיוע ישראל לא מצאנו לו שום איסור אלא משום דגזרינן דילמא משתלי ושדי עליוה וקא אתי מכחו ואסור. דקאמר להו רב חסדא להנהו שפכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב גוי לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו עליה ואתי מכחו ואסור. מיהו אם גוי וישראל שופכין יין מותר בדיעבד. ויש מדקדקים גזרה אם זה יכול וזה אינו יכול [והגוי יכול] והישראל אינו יכול, כההיא דאמרינן במסכת שבת פרק המצניע [צ"ג ע"א]. ויש מי שכתב, שמגע גוי על ידי דבר אחר כח מקרי לבד, ולא מגע, ודין כח יש לו לכל דבר ולא דין מגע. והילכך אם הגוי יכול והישראל אינו יכול מותר בשתיה. ואומרים גם כן אם ישראל וגוי מחזיקין בקנה וישימוהו בחבית ומדדו את היין או מישמשו בחבית לראות אם הטמינו שם ממון, כמו שעושים היום עבדי המלך הרשע בחביות היהודים מפני חשש ממון ורוצים לכלות ממונם של ישראל, אם ישראל וגוי מחזיקים בקנה וממשמשים בחבית היין מותר בשתיה, דכח מקרי בסיוע ישראל, ושרי אפילו בשתיה. ואני אומר שאין להקל כל כך. וראוי להחמיר בזה לאוסרו בשתיה, דילמא משתלי ושדי עלייהו.
גוי שזרק יין מכלי לכלי מרחוק, יש שמתירין אותו, הואיל וליכא חשש מגע מכח כי האי גונא לא אסר כלום, לפי שאין דרך המנסכין לעשות כן. והני מילי מעלייתא נינהו ומילי דטעמא נינהו ואין להרהר אחריהן.
<h2>דף סא:</h2>
בכח גוי יש שלשה דינים חלוקים. האחד כח גוי שהוא אסור אף בהנאה. השני הוא אסור בשתיה ומותר בהנאה. השלישי שהוא מותר אף בשתיה. הדין שמותר אף בשתיה, כחו של גוי שלא בכונה דקא מוריק אורוקי ולא קא נגע בחמרא וסבר דשיכרא הוא. ואמרינן [נ"ח ע"ב] מאן דשרי שפיר שרי, ומותר אף בשתיה. והדין שאסור אפילו בהנאה, כגון [שם] מעשה דרבי יוחנן בן ארזא (ומוריק) [ומוקים] לה באוריק אורוקי. ומאן דאסר שפיר אסר אפילו בהנאה, וזה היה כחו בלי ספק. וכגון [ס' ע"א] האי דרב פפא גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור. פירוש אפילו מה שבדנא כי קא אתי מכח גוי קא אתי. גוי אכובא וישראל אדנא, חמרא שרי בשתיה. פירוש שהגוי אינו עושה כלום, שהכובא היא מונחת על גבי קרקע. ואי מצדד איצדודי, כלומר שנד הגוי הכלי נאסר היין. כן הוא דעת הר"ם. ויש בו סברא אחרת, והעיקר כמו שכתב הר"ם. והדין שמותר בהנאה, כגון [שם] ההוא מעשה דמעצרא זיירא היה מתעסק בדריכת ענבים ולא נסך, אסור בשתיה בלבד.
<h2>דף ע:</h2>
תינוק בן יומו עושה יין נסך במגעו, ואסור בשתיה ומותר בהנאה. וכחו מותר בשתיה. אבל אם תינוק גוי או תינוקת גויה נמצאו בין החביות ולא ראינו שנגעה התינוקת או [נגע] התינוק, אע"ג דנקט אופיא בידיה, הוא אישקומ"א שעל פי החבית כשהיין מעלה רתיחה, חמרא שרי בשתיה. שלא אסרו אלא על מגע ודאי. ויש אומרים דמעשה דההיא רביתא אשמועינן דמוכחא מילתא שנגעה ביין, כיון שהיא תינוקת ואינה יודעת בטיב ע"ז ומשמשיה תלינן לקולא. וזה נוטה לדעת הר"ם דלא משוי חילוק בין אופיא לדבר אחר. ויש חולקים בזה דמשוו חילוק בין אופיא לדבר אחר. והעיקר כדעת הר"ם.
<h2>דף עב:</h2>
ויש שכתבו, גוי שעירה יין כשר שהיה בכלי לתוך התבשיל, כחו כי האי לא אסר, לפי שאין דרך המנסכין לעשות כן. ועוד דקיימא לן [שבת קמ"ה ע"א] משקה הבא לאוכל אוכל הוא ואין דרך לנסך אוכלין. ומתירין גם כן גוי שסחט אשכול של ענבים לתוך חרדל מטעם זה דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא. וכן נראה [שהוא] מותר בדיעבד, אבל אסור לעשות כן לכתחלה שמא לא יסחטנו לתוך האוכל. והם לא התירו אלא בדיעבד.
כח גוי על ידי סיוע ישראל לא מצאנו לו שום איסור אלא משום דגזרינן דילמא משתלי ושדי עליוה וקא אתי מכחו ואסור. דקאמר להו רב חסדא להנהו שפכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב גוי לסיועי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו עליה ואתי מכחו ואסור. מיהו אם גוי וישראל שופכין יין מותר בדיעבד. ויש מדקדקים גזרה אם זה יכול וזה אינו יכול [והגוי יכול] והישראל אינו יכול, כההיא דאמרינן במסכת שבת פרק המצניע [צ"ג ע"א]. ויש מי שכתב, שמגע גוי על ידי דבר אחר כח מקרי לבד, ולא מגע, ודין כח יש לו לכל דבר ולא דין מגע. והילכך אם הגוי יכול והישראל אינו יכול מותר בשתיה. ואומרים גם כן אם ישראל וגוי מחזיקין בקנה וישימוהו בחבית ומדדו את היין או מישמשו בחבית לראות אם הטמינו שם ממון, כמו שעושים היום עבדי המלך הרשע בחביות היהודים מפני חשש ממון ורוצים לכלות ממונם של ישראל, אם ישראל וגוי מחזיקים בקנה וממשמשים בחבית היין מותר בשתיה, דכח מקרי בסיוע ישראל, ושרי אפילו בשתיה. ואני אומר שאין להקל כל כך. וראוי להחמיר בזה לאוסרו בשתיה, דילמא משתלי ושדי עלייהו.
